<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ועוד נשאלתי על קטן שקידש לו אביו אשה אם הם קידושין אם לאו. והשבתי שאינו קידושין, דתנן בפרק שני דקידושין [נ':] וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סיבלונות לאחר מכאן כלומר לאחר שהגדיל אין חוששין לקידושין. וכי תימא ה"מ קטן שקידש בעצמו, אבל אביו שהוא שליח ומקדש, הא אמרינן אין שליחות לקטן ואפילו הוה שליח בדבר אחר כיון דאיהו לא מצי מקדש שלוחיה נמי לא מצי מקדש ליה, כדאמרינן [כ"ג:] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ושלוחי דידן עבדי שלוחו של אדם כמותו הוא ולא יותר מכמותו, הילכך קידושי(ין) שלוחו (כשקידש) [כקידושי] עצמו ולא הוי קידושי וכי יקח איש אשה כתב ולא קטן. ומצאתי שאילת ששאל ר' נתן המכירי את רבינו ר' יצחק בר' משה נ"ע, גם (הצריכין) [הצריכן] גט. וכך הוא טופס השאילה, בן י"א שנה שקידש(ה) לו [אביו] אשה בטבעת [ו]עדים אם ימאנו צריכה גט או אין צריכה, והשיב צריכה גט (כו') [כי מצינו בכל התורה כולה ש]זכין לו לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לו לאדם שמקדשין לו אשה הוגנת, ועוד מצינו בכל מקום שהחמירו חכמים בספק אשת איש, ועוד רובה זה שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג שנה וחצי דילמא ריצוי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקיבל. ואם תאמר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמר, יש להשיב האי בגדול שקידש אביו ושלא מדעתו מדפריך ואמר דילמא שליחא שויה [ו]אי בקטן הא אין שליחות לקטן, ועוד דזה אחד מן הדברים המוטלין על האב לעשות לבנו להשיאו אשה ואי אפשר לומר דבגדול מיירי דדומיא (מ)למולו ולפדותו וללמדו ספר ואומנות דבקטן מיירי אף להשיא אשה בקטן. אע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מיתה, אומר אני דצריך להשיב דלא ליגמרו מיניה ויסמכו על קידושי האב שאינן קידושין [ו]לא צריכוהו לחזור ולקדש כשיגדיל ונמצא זה עם אשתו בלא קידושין. האי דקאמר הגאון דמשום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לקטן שמשיא לו אשה הוגנת, אי משום זכות (ניהלי) [ניהוי] קידושין אם כן הוא עצמו שקידש ליהוו קידושין דהא קטן זוכה לעצמו משנותנין [לו] צרור וזורקו אגוז ונוטלו [גיטין ס"ד:] ואנן תנן דאין חוששין לקידושין. ועוד האיש מקדש את בתו נערה [ו]קטנה דכתיב את בתי נתתי דאפילו למוכרה לשפחה רשאי, ואפי"ה אמר רב יהודה אמר רב [מ"א.] אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואע"ג דאיתתא בכל דהו ניחא לה, וכל שכן בנו שאין לאביו רשות בו כשהוא קטן למוכרו וגם לא ניחא ליה בכל דהו שאביו אסור לקדש לו אשה. והא דתנן להשיאו אשה, בזמנו קאמר, דומיא דלמולו שהוא בזמנו, ולפדותו בזמנו לשלשים יום, וללמדו ספר בזמנו בן חמש, אף להשיאו בזמנו קאמר כשהוא גדול והמצוה הוא שיעסוק בזווגו ויתן לו ממונו כדאמרינן קחו לבניכם נשים [קידושין ל':] וכמה אתה נותן לבנך כך וכך. והאי דקאמר החמירו חכמים בספק אשת איש, אין כאן ספק שהרי אמרו חכמים אין חוששין לקידושין וליכא ספק. והא דאמר(ינן) ודילמא רצויי ארצי קמיה משגדל וסבר וקיבל, גדולה מזו אמרו דאע"פ ששילח סיבלונות לאחר שהגדיל דוודאי ארצי אין חוששין לקידושין דאמר מחמת קידושין ראשונים שלח ולא כלום הוו (ומשום דילמא אריס שמא דליהוי קידושי), ועוד האמרינן ניתרצה הבן לא אמרינן. והא דקאמר בגדול שקידשו אביו שלא מדעתו מיירי, ולאו כל דכן הוא השתא גדול שקידשו אביו שלא מדעתו דאיכא למימר שליחא שוויה וניתרצה [אפי"ה] אמרינן לא ניתרצה, קטן דלא שוויה שליח דלא מצי משוי לא כל שכן דלא אמרינן ניתרצה משהגדיל. ותו לא מידי.
<h2>דף מה:</h2>
ועוד נשאלתי על קטן שקידש לו אביו אשה אם הם קידושין אם לאו. והשבתי שאינו קידושין, דתנן בפרק שני דקידושין [נ':] וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סיבלונות לאחר מכאן כלומר לאחר שהגדיל אין חוששין לקידושין. וכי תימא ה"מ קטן שקידש בעצמו, אבל אביו שהוא שליח ומקדש, הא אמרינן אין שליחות לקטן ואפילו הוה שליח בדבר אחר כיון דאיהו לא מצי מקדש שלוחיה נמי לא מצי מקדש ליה, כדאמרינן [כ"ג:] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ושלוחי דידן עבדי שלוחו של אדם כמותו הוא ולא יותר מכמותו, הילכך קידושי(ין) שלוחו (כשקידש) [כקידושי] עצמו ולא הוי קידושי וכי יקח איש אשה כתב ולא קטן. ומצאתי שאילת ששאל ר' נתן המכירי את רבינו ר' יצחק בר' משה נ"ע, גם (הצריכין) [הצריכן] גט. וכך הוא טופס השאילה, בן י"א שנה שקידש(ה) לו [אביו] אשה בטבעת [ו]עדים אם ימאנו צריכה גט או אין צריכה, והשיב צריכה גט (כו') [כי מצינו בכל התורה כולה ש]זכין לו לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לו לאדם שמקדשין לו אשה הוגנת, ועוד מצינו בכל מקום שהחמירו חכמים בספק אשת איש, ועוד רובה זה שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג שנה וחצי דילמא ריצוי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקיבל. ואם תאמר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמר, יש להשיב האי בגדול שקידש אביו ושלא מדעתו מדפריך ואמר דילמא שליחא שויה [ו]אי בקטן הא אין שליחות לקטן, ועוד דזה אחד מן הדברים המוטלין על האב לעשות לבנו להשיאו אשה ואי אפשר לומר דבגדול מיירי דדומיא (מ)למולו ולפדותו וללמדו ספר ואומנות דבקטן מיירי אף להשיא אשה בקטן. אע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מיתה, אומר אני דצריך להשיב דלא ליגמרו מיניה ויסמכו על קידושי האב שאינן קידושין [ו]לא צריכוהו לחזור ולקדש כשיגדיל ונמצא זה עם אשתו בלא קידושין. האי דקאמר הגאון דמשום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לקטן שמשיא לו אשה הוגנת, אי משום זכות (ניהלי) [ניהוי] קידושין אם כן הוא עצמו שקידש ליהוו קידושין דהא קטן זוכה לעצמו משנותנין [לו] צרור וזורקו אגוז ונוטלו [גיטין ס"ד:] ואנן תנן דאין חוששין לקידושין. ועוד האיש מקדש את בתו נערה [ו]קטנה דכתיב את בתי נתתי דאפילו למוכרה לשפחה רשאי, ואפי"ה אמר רב יהודה אמר רב [מ"א.] אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואע"ג דאיתתא בכל דהו ניחא לה, וכל שכן בנו שאין לאביו רשות בו כשהוא קטן למוכרו וגם לא ניחא ליה בכל דהו שאביו אסור לקדש לו אשה. והא דתנן להשיאו אשה, בזמנו קאמר, דומיא דלמולו שהוא בזמנו, ולפדותו בזמנו לשלשים יום, וללמדו ספר בזמנו בן חמש, אף להשיאו בזמנו קאמר כשהוא גדול והמצוה הוא שיעסוק בזווגו ויתן לו ממונו כדאמרינן קחו לבניכם נשים [קידושין ל':] וכמה אתה נותן לבנך כך וכך. והאי דקאמר החמירו חכמים בספק אשת איש, אין כאן ספק שהרי אמרו חכמים אין חוששין לקידושין וליכא ספק. והא דאמר(ינן) ודילמא רצויי ארצי קמיה משגדל וסבר וקיבל, גדולה מזו אמרו דאע"פ ששילח סיבלונות לאחר שהגדיל דוודאי ארצי אין חוששין לקידושין דאמר מחמת קידושין ראשונים שלח ולא כלום הוו (ומשום דילמא אריס שמא דליהוי קידושי), ועוד האמרינן ניתרצה הבן לא אמרינן. והא דקאמר בגדול שקידשו אביו שלא מדעתו מיירי, ולאו כל דכן הוא השתא גדול שקידשו אביו שלא מדעתו דאיכא למימר שליחא שוויה וניתרצה [אפי"ה] אמרינן לא ניתרצה, קטן דלא שוויה שליח דלא מצי משוי לא כל שכן דלא אמרינן ניתרצה משהגדיל. ותו לא מידי.
<h2>דף נ:</h2>
ועוד נשאלתי על קטן שקידש לו אביו אשה אם הם קידושין אם לאו. והשבתי שאינו קידושין, דתנן בפרק שני דקידושין [נ':] וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סיבלונות לאחר מכאן כלומר לאחר שהגדיל אין חוששין לקידושין. וכי תימא ה"מ קטן שקידש בעצמו, אבל אביו שהוא שליח ומקדש, הא אמרינן אין שליחות לקטן ואפילו הוה שליח בדבר אחר כיון דאיהו לא מצי מקדש שלוחיה נמי לא מצי מקדש ליה, כדאמרינן [כ"ג:] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ושלוחי דידן עבדי שלוחו של אדם כמותו הוא ולא יותר מכמותו, הילכך קידושי(ין) שלוחו (כשקידש) [כקידושי] עצמו ולא הוי קידושי וכי יקח איש אשה כתב ולא קטן. ומצאתי שאילת ששאל ר' נתן המכירי את רבינו ר' יצחק בר' משה נ"ע, גם (הצריכין) [הצריכן] גט. וכך הוא טופס השאילה, בן י"א שנה שקידש(ה) לו [אביו] אשה בטבעת [ו]עדים אם ימאנו צריכה גט או אין צריכה, והשיב צריכה גט (כו') [כי מצינו בכל התורה כולה ש]זכין לו לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לו לאדם שמקדשין לו אשה הוגנת, ועוד מצינו בכל מקום שהחמירו חכמים בספק אשת איש, ועוד רובה זה שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג שנה וחצי דילמא ריצוי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקיבל. ואם תאמר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמר, יש להשיב האי בגדול שקידש אביו ושלא מדעתו מדפריך ואמר דילמא שליחא שויה [ו]אי בקטן הא אין שליחות לקטן, ועוד דזה אחד מן הדברים המוטלין על האב לעשות לבנו להשיאו אשה ואי אפשר לומר דבגדול מיירי דדומיא (מ)למולו ולפדותו וללמדו ספר ואומנות דבקטן מיירי אף להשיא אשה בקטן. אע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מיתה, אומר אני דצריך להשיב דלא ליגמרו מיניה ויסמכו על קידושי האב שאינן קידושין [ו]לא צריכוהו לחזור ולקדש כשיגדיל ונמצא זה עם אשתו בלא קידושין. האי דקאמר הגאון דמשום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לקטן שמשיא לו אשה הוגנת, אי משום זכות (ניהלי) [ניהוי] קידושין אם כן הוא עצמו שקידש ליהוו קידושין דהא קטן זוכה לעצמו משנותנין [לו] צרור וזורקו אגוז ונוטלו [גיטין ס"ד:] ואנן תנן דאין חוששין לקידושין. ועוד האיש מקדש את בתו נערה [ו]קטנה דכתיב את בתי נתתי דאפילו למוכרה לשפחה רשאי, ואפי"ה אמר רב יהודה אמר רב [מ"א.] אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואע"ג דאיתתא בכל דהו ניחא לה, וכל שכן בנו שאין לאביו רשות בו כשהוא קטן למוכרו וגם לא ניחא ליה בכל דהו שאביו אסור לקדש לו אשה. והא דתנן להשיאו אשה, בזמנו קאמר, דומיא דלמולו שהוא בזמנו, ולפדותו בזמנו לשלשים יום, וללמדו ספר בזמנו בן חמש, אף להשיאו בזמנו קאמר כשהוא גדול והמצוה הוא שיעסוק בזווגו ויתן לו ממונו כדאמרינן קחו לבניכם נשים [קידושין ל':] וכמה אתה נותן לבנך כך וכך. והאי דקאמר החמירו חכמים בספק אשת איש, אין כאן ספק שהרי אמרו חכמים אין חוששין לקידושין וליכא ספק. והא דאמר(ינן) ודילמא רצויי ארצי קמיה משגדל וסבר וקיבל, גדולה מזו אמרו דאע"פ ששילח סיבלונות לאחר שהגדיל דוודאי ארצי אין חוששין לקידושין דאמר מחמת קידושין ראשונים שלח ולא כלום הוו (ומשום דילמא אריס שמא דליהוי קידושי), ועוד האמרינן ניתרצה הבן לא אמרינן. והא דקאמר בגדול שקידשו אביו שלא מדעתו מיירי, ולאו כל דכן הוא השתא גדול שקידשו אביו שלא מדעתו דאיכא למימר שליחא שוויה וניתרצה [אפי"ה] אמרינן לא ניתרצה, קטן דלא שוויה שליח דלא מצי משוי לא כל שכן דלא אמרינן ניתרצה משהגדיל. ותו לא מידי.
<h2>דף עג.</h2>
ועוד הקשה הא דאמר ר' יוחנן [נזיר י"ב.] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם, ואיתיביה ר"ל לר' יוחנן קן סתומה שפרח אחד מהן לאויר העולם יקח זוג לשני וכל הקינים מותרין ואמאי [לימא] היינו הך דפרח, א"ל ר' יוחנן אמינא לך אנא אשה דלא נייד ואת אמרת לי קן דנייד, וכ"ת אימור בשוקא אשכח וקדיש הדרא לניחותא. אלמא משום דהדרא לניחותא לא חשבינן לה נייד אלא קבוע, ובקידושין [ע"ג.] אמרינן דבר תורה שתוקי כשר וכו' עד אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש, אלמא חשבינן ליה נייד אע"פ דהדר לניחותא. ונראה לי דאשה כיון דאין דרכה לנוד ולשוט אחר מזונותיה אלא לשבת בייתה כדכתב [ישעיה מ"ד] כתפארת אדם לשבת בית וכל כבודה בת מלך פנימה, הילכך נידנודה לא הוי נידנוד (והורד) [והדרא] לניחותא, אבל איש שדרכו לנוד ולשוט אחר פרנסתו, נידנודו הוי נידנוד בעידנא דנייד, ובעת קיבעו הוי קבוע. ותו לא מידי.
